הספר “חוות החיות” נכתב כביקורת על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות אך המסר שלו נכון תמיד – לעמוד על המשמר ולהחליף את השליטים כשהם מסתאבים.
“חוות החיות” נכתב על ידי ג’ורג’ אורוול בזמן מלחמת העולם השנייה ופורסם ב 1945. הספר הוא אלגוריה סאטירית על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות ועל מעמדו של היחיד, זכויותיו ויחסיו עם רשויות השלטון. אורוול מותח ביקורת על המשטר הקומוניסטי דרך תיאור חברה של חיות שהצליחו להשתחרר משעבוד רק כדי למצוא את עצמן משועבדות למנהיגי המרד.
הספר נכתב בתקופת מלחמת העולם השנייה ואורוול התקשה מאד לפרסם אותו. ברית המועצות הייתה אז בת ברית של הכוחות שלחמו נגד השלטון הנאצי והמו”לים הבריטים גזרו על עצמם צנזורה עצמית בשל חששם לפרסם ספר כה ביקורתי על המשטר הסובייטי, במיוחד כשהשליטים המתוארים בו הם חזירים. רק בשנת 1945 הסכימה אחת ההוצאות בבריטניה לפרסם את הספר. את המהדורה המעודכנת בעברית תרגם אברהם יבין ואבי שאלתיאל הוסיף אחרית דבר.
על גב הספר ציטוט של אורוול על ספרו: “זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה, והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התורה המקורית”.
הספר מתאר קבוצת חיות בחווה באנגליה השואפת להשתחרר משעבוד לבעל החווה. החיות, בבעלותו של מר ג’ונס, חוואי גס רוח ושתיין, זוכות ליחס לא הוגן. מר ג’ונס מתייחס אליהן באכזריות ובזלזול, הן עובדות בפרך ומקבלות מזון דל בעוד הוא נהנה מתוצריהן. החזיר הזקן, מייג’ור, מדרבן את החיות לפני מותו להשתחרר, והן מגבשות חזון כדי להפוך לחופשיות. החיות נתקלות במכשולים ובלא מעט קשיים, אך מצליחות להגשים את המטרה: הן מורדות בג’ונס, מגרשות אותו ומקבלות ריבונות על החווה. ניהול החווה עובר לידיהם של החזירים, החיות החכמות ביותר, בהנהגתם של סנואובול ונפוליאון. אלו מחליטים לקבוע שבע דיברות לפיהן חיי השחרור מבני האדם בחווה אמורים להתנהל. שבע הדיברות המקוריות נכתבות על קיר החווה: כל הולך על שתיים – צר ואויב, כל הולך על ארבע או בעל כנף – חבר ורע, לא ילבש בעל חיים בגד, לא יישן בעל חיים במיטה, לא ישתה בעל חיים משקאות חריפים, לא יקום בעל חיים על רעהו להרגו, וכמובן – כל בעלי החיים שווים. לטובת אלו מן החיות הפשוטות שלא הצליחו ללמוד לקרוא נקבעה דיברה אחת כללית: ארבע רגליים – טוב שתי רגליים – רע.
בתחילה עתיד החווה המשוחררת נראה ורוד: החיות עובדות פחות קשה מאשר קודם וזוכות למנות אוכל שוות וגדולות יותר. אולם עם הזמן נוצר אי שוויון, לאחר שהחזיר סנואובול מגורש מהחווה ונפוליאון הופך למעשה לשליט יחיד. תחת הנהגתו משתנות בהדרגה שבע הדיברות בהתאם לצרכיו האישיים. הוא מעניק לחזירים, ובעיקר לעצמו, זכויות יתר ושוטף את מוחן של החיות הפחות מתוחכמות כדי שיאמינו שקודם היה להן רע יותר ושעליהן לסמוך רק עליו כדי שיגן עליהם, בעזרת צבא של כלבים אכזריים שאילף כדי שישרתו אותו, מן האויבים שכביכול מאיימים עליהם, כמו סנואובול שמתואר כמסוכן ביותר. משטר העריצות הולך ומקצין כמעט ללא התנגדות של החיות האחרות, ואם עולה התנגדות רפה היא מיד נהדפת בנימוקים שנשמעים להן הגיוניים. כך, נפוליון המנהיג וחבר מרעיו מנצלים את חוסר הביטחון, את התמימות ואת חוסר התחכום של החיות האחרות לטובתם והופכים לעריצים מושחתים. בסופו של דבר זוכה הדיברה החשובה ביותר לגרסה חדשה: “כל בעלי החיים שווים אבל מקצת בעלי החיים שווים יותר מן האחרים”.
באחרית דבר לספר כתב אלי שאלתיאל: “…אך היה זה רק אחד הגורמים שהניעו אותו לכתוב על שלטונם של החזירים בממלכת החיות. …לא ההשתוקקות לעולם צודק יותר הטרידה את מנוחתו של אורוול ועוררה את זעמו. הוא כעס והתקומם על סנואובול ונפוליון – מנהיגי החזירים – דווקא משום שניצלו בגסות רוח ובאכזריות את תמימותם של שאר בעלי החיים. במכתבים לרעים ולאוהבים שכתבו לו, מי לברך ומי להקשות על סבירותה של גרסה זו או אחרת של פרשנות המשל, לא הסתיר אורוול את אכזבתו מכך, שסוגיית הבגידה במהפכה נעלמה לחלוטין מכתיבתם של מבקרי הספרות והמגיבים עליו – הוא האמין כי הקטעים החשובים בספר הם אלה המתארים את רשעותם ואכזריותם של החזירים…ואת הצדקתה”.
המסקנה העיקרית מן הספר היא שמהפכה המונהגת על ידי אנשים תאבי כוח לא תוביל לחופש אמתי אלא רק לחילופי דיקטטור אחד בשני. הביקורת העמוקה של אורוול היא על היחס של השליטים לאנשים הפשוטים והמוחלשים והניצול של הכוח, החכמה והמשאבים כדי להתחזק על חשבונם. על כן המסר האוניברסלי והנכון תמיד הוא שהאזרחים חייבים תמיד לעמוד על המשמר ולהחליף את המנהיגים מיד כשאלו מסתאבים ונוטלים לעצמם זכויות יתר, ולא לסמוך על אחרים שיעשו זאת למענם.
חוות החיות, כתב: ג’ורג’ אורוול, תרגם: אברהם יבין, אחרית דבר: אלי שאלתיאל, הוצאת עם עובד
Комментарии